כל הכשל כולו

מקרה תקיפה בחברון הוא הוכחה נוספת לאופן שבו חקירות המשטרה ומצ"ח נכשלות "במפתיע" כשהקורבן הוא פלסטיני

לפני יותר מחמש שנים, ב-17.7.10, הותקף מוחמד עבד אלראוף עבדרזאק, צעיר תושב חברון, על ידי שני אזרחים ישראלים ללא כל סיבה. בעדותו, שנתמכה גם על ידי עדותו של שוטר מג"ב שעמד בסמוך ועל ידי מצלמות אבטחה, תיאר עבדרזאק כיצד קבוצה של אזרחים ישראלים שהגיעה מכיוון מערת המכפלה, כשלפתע שניים מהם התנתקו מן הקבוצה. אחד מהם תפס אותו בכתפיו ומנע ממנו להמלט, בזמן שהשני הכה אותו נמרצות.

חייל צה"ל שעמד בסמוך החליט שזה לא עניינו. שוטר מג"ב שהבחין בתקיפה הגיע למקום בריצה, וקרא על פי עדותו לחייל, אך זה נותר במקומו ללא פעולה. התוקפים נמלטו מהמקום, הפטירו לחייל "שבת שלום", ונעלמו מבלי שניסה לעצור אותם.

כתוצאה מהאירוע, נפתחו שני קווי חקירה מקבילים: עבדרזאק התלונן במשטרת חברון ובסיוע של ארגון יש דין, גם במצ"ח. הפוסט הזה עוקב אחרי שני מסלולי החקירה.

המסלול המשטרתי פשוט יחסית. המשטרה ערכה חקירה יעילה: היא גבתה עדות מהקורבן – עבדרזאק זיהה מיד את התוקף שלו כי.ה.; ואחר כך גבתה עדות מאביו שהגיע למקום בריצה, מהחייל האדיש ומהשוטר שהגיע למקום. היא בחנה את מצלמות האבטחה באזור, והגיעה למסקנה שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי עבדרזאק והשוטר.

היא חקרה מספר פעמים את החשוד שזוהה על ידי עבדרזאק, י.ה.. זה הכחיש בעקשנות כל מעורבות, גם כשהוצגו צילומי האבטחה. בחקירתו הראשונה, טען י.ה. שבכלל לא היה באזור מערת המכפלה; הוא הלך לתומו ברחוב יחד עם ידיד כשאליהם נלוותה קבוצת נערים שאינו מכיר. בחקירתו השניה, הוא נזכר בשמו המלא של האיש שאמור לספק לו אליבי, אולם כאשר המשטרה מזמנת את הידיד לעדות, זה מסרב לאשש את האליבי של י.ה..

כלומר, יש לנו:

א. קורבן שמזהה את אחד מתוקפיו.

ב. שוטר שמאשר את פרטי התקרית כפי שמסר אותם הקורבן.

ג. צילום וידאו שבו נראית התקיפה (אם כי מגבם של התוקפים).

ד. עד אליבי שמסרב לאשש את גרסת החשוד.

אז מה עושה המשטרה? סוגרת את התיק מחוסר ראיות, כמובן.

מדובר בהחלטה מופרכת אפילו בסטנדרטים של משטרת ש"י, ולכן בינואר 2011 הגשנו ערר על ההחלטה. פחות מחודש לאחר מכן התיק נפתח מחדש וגובשה טיוטת כתב אישום נגד י.ה. בחשד לתקיפה בנסיבות מחמירות. כך זה נראה אז:

אבל טיוטה לחוד וכתב אישום לחוד. ב-2.7.13 הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן במסגרת הסכם טיעון שגובש עם י.ה..

שימו לב למחיקות. סעיף התקיפה בנסיבות מחמירות, כמו גם הפעולה יחד עם אחר – שאת זהותו נמנע י.ה. מלמסור לשוטרים – מושמטים.  במקום זה יש לנו "תקיפה סתם". למה זה טוב? ובכן, זה מאפשר לשופטת חנה מרים לומפ מבית משפט השלום בירושלים לפסוק שאין להרשיע את י.ה., ולהחליט שבהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה (לאחר שאלה הושמטו מכתב האישום!), ובכך שחלפו שלוש שנים מיום העבירה אפשר להסתפק בעונש ללא הרשעה של 100 שעות עבודות שירות.

כפי שהראה דף הנתונים שלנו, הפרקטיקה של הטלת אשמה ללא הרשעה נדירה ביחס בבתי משפט ישראלים: בבתי משפט השלום, מתקבלת החלטה כזו רק ב-5.3% מהתיקים, ובבתי המשפט המחוזיים על 1.2% בלבד. עם זאת, כאשר קורבנות העבירה הם פלסטינים, השיעור מזנק ל-24.6%.

התיק הזה, יש לציין, נדיר: הוא בכלל הגיע לבית המשפט. ברוב המקרים, כשהמשטרה סוגרת את התיק בתירוץ כלשהו, הוא נשאר סגור.

אבל לתיק הזה יש פן שני: הפן הצבאי. על פניו, יש כאן שתי בעיות. קודם כל, י.ה. היה בעת התקיפה חייל בשירות סדיר. שנית, יש כאן בעיה של עמידה מנגד: היה חייל צה"ל במקום, אבל הוא החליט שלא להתערב בתקרית. הוא "שמע כאפה", אבל החליט ש"קטטה בין יהודים לערבי" איננה מעניינו.

אלא שהיא לגמרי מעניינו. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה. תפקידם של חיילים הוא למנוע פגיעה בתושבים מוגנים. החייל הזה לא ידע מה תפקידו ולא ידע שהוא משמש כאוכף חוק שתפקידו – כן! – גם להפסיק קטטות בין יהודים ופלסטינים. כשהקורבן ואביו דרשו ממנו לעצור את המתנחלים המתרחקים – כפי שהעידו שניהם והעיד גם השוטר שהגיע למקום – הוא לא עשה דבר.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד שקרא את דו"ח "עומדים מנגד" שלנו. זו ההתנהלות השגרתית של חיילים כשהם מבחינים באזרחים ישראלים תוקפים פלסטינים: להסתכל הצידה. צה"ל לא מגדיר את תופעת העמידה מנגד כעבירה ובהתאם גם לא מעניש את החיילים שנוקטים בה. שוב, מה שחריג כאן הוא עצם העובדה שהחייל נחקר במשטרה.

תיק החקירה של מצ"ח התמקד בשאלה האם להעמיד את י.ה. לדין משום שתקף פלסטיני בעודו חייל שלא בתפקיד. מעניין לעקוב אחרי החקירה, כי היא מראה לנו מה שווה חקירת מצ"ח ומה שווה הפיקוח של הפרקליטות עליה.

בתחילת נובמבר 2010, אחרי תיאום שדרש כחודשיים, הצלחנו להביא את עבדראזק לבסיס מצ"ח בבאר שבע כדי שיגיש הודעה. למה בבאר שבע? כי מצ"ח לא מחזיקה בסיסים בגדה המערבית.

החקירה ארכה חמישה חודשים, עד שבסוף מרץ 2011, הודיעה מצ"ח שהיא העבירה את התיק לפרקליטות לעניינים מבצעיים. זו נדרשה ליותר מארבעה חודשים כדי להודיע לנו שאין לה מושג על מה אנחנו מדברים ושאין לה שום תיק כזה. גם ביולי 2012 – כלומר שנה וארבעה חודשים אחרי שלטענת מצ"ח התיק הועבר לפרקליטות – הודיעה לנו הפרקליטות שהתיק עוד לא אצלה.

רק בינואר 2013, כמעט שנתיים לאחר "סיום החקירה", נתבשרנו שהתיק הגיע סוף כל סוף לפרקליטות – ונשלח לחקירה חוזרת. כעבור שנה, בינואר 2014, הודיעה לנו הפרקליטות שהחקירה עדיין לא הושלמה. בפברואר 2015, אחרי מכתב תקיף, היא הודיעה לנו שהוא נסגר חודש קודם לכן בשל העדר ראיות.

מעבר לעובדה המדהימה בפני עצמה שתיק יכול להיעלם בין מצ"ח והפרקליטות במשך שנה וארבעה חודשים לפחות, כשביקשנו את חומר החקירה כדי להגיש ערר, התבררו הפרטים הבאים:

א. חלק ניכר מהחקירה שלכאורה בוצעה על ידי מצ"ח בוצעה בפועל על ידי משטרת חברון. הגיוני, כן – משטרת חברון עשתה את רוב העבודה. אבל כאן עולה השאלה: אז מה עשתה מצ"ח בכל הזמן הזה?

ב. למרות ששוב ושוב התייחסנו לתקרית הזו כאל תקרית עמידה מנגד, מצ"ח נמנעה מלפתוח בחקירה כלפי החייל שעמד בעמדה ולא עשה דבר; הטענה הזו כלל לא נבדקה על ידי מצ"ח. אילו עמד לרשותנו הזמן לכך, היינו עוררים על ההחלטה – אבל בהתחשב בזמן שחלף, זה לא היה מעשי. למה? כי חוק השיפוט הצבאי חל על חיילים רק עד חצי שנה אחרי שחרורם (או שנה במקרים חמורים במיוחד). כשחקירה נמרחת על ארבע שנים, אין על מה לדבר.

ג. בחומר החקירה, יש זכרון דברים של חוקר מצ"ח מה-2.5.12, שבו הוא אומר שהוחלט לסגור את התיק נגד י.ה. ב-16.1.11, משום שהוא נחקר על אותה עבירה במשטרה.

וההחלטה הזו, יש להודות, היא הגיונית. המשטרה חקרה את י.ה., אספה ראיות, הוגש נגדו כתב אישום. אין הגיון בהעמדה שניה שלו לדין, הפעם על ידי הפרקליטות הצבאית.

אבל מה שלא הגיוני הוא שאחרי שמצ"ח סוגרת בפועל את החקירה התיק נעלם לשנתיים. מה שלא הגיוני הוא שבחקירה בת ארבע שנים, חלק ניכר מפעולות החקירה נעשו על ידי גוף חיצוני שסיים את החקירה שלו כבר ב-2011. מה שלא הגיוני הוא שמצ"ח והפרקליטות הצבאית פשוט לא יודעות מה כל אחת מהן עושה. מה שלא הגיוני הוא שבהתחשב בכך שחוק השיפוט הצבאי אומר שאי אפשר להעמיד חייל לדין חצי שנה אחרי השחרור (בעבירות כגון אלה), והחקירה וההתבחבשות של הפרקליטות נמתחות על ארבע שנים וחציכמעט.

וזה לא חדש. זו שיטה. ועל השיטה הזו עמדנו כאן.

הפוסט כל הכשל כולו הופיע ראשון ביש דין