משטרת ש"י עוצרת חשוד בידוי אבנים על פלסטינים, מג"ד מזהה אותו, השוטרים אומרים שהוא התנגד למעצר. המשטרה סוגרת את התיק
מאיפה נתחיל?
נקודת זמן אפשרית ראשונה היא יום האירוע עצמו. 23.4.10, ערב שבת, הכפר בורין הסמוך לשכם שבגדה המערבית. בני משפחת זבן נמצאים בביתם, בקצה הצפוני-מזרחי של הכפר, כשלפתע הם שומעים "קולות מוזרים ורמים". כשהם מסתכלים החוצה, הם רואים "מאות מתנחלים שירדו מכיוון [ההתנחלות הר] ברכה לבושים לבן". כ-50 מהם נעים לעבר בית משפחת זבן ומתחילים לרגום אותו באבנים. "כולנו פחדנו נורא", יאמר אחר כך אשרף זבן, "יש לנו שלושה ילדים קטנים בבית, וגם הם נבהלו מאד. הרגשנו לכודים".
פחות או יותר באותו הזמן מאשרת תצפית של צה"ל שיש כ-30 אזרחים ישראלים בכפר בורין. כוחות משטרה וצבא בדרכם.
ואולי הכל התחיל בעצם ב-2003? אז השלימו בני משפחת זבן את בניית הבית ועברו לגור בו. מיד לאחר מכן, מספר אשרף, החלו ההטרדות: זריקות אבנים, צעקות, ירי לעבר הבית. הוא מראה את סימני הכדורים. הכדורים ניקבו גם את מיכלי המים. ההבדל הוא שבהתקפה באפריל 2010, למשטרה יש עצור שנתפס על חם.
אז נחזור בכל זאת לאותו מקרה באפריל 2010. עשרות רבות של מתנחלים בבגדי שבת יורדים מהר ברכה, מנסים להגיע לבורין ורוגמים את הבתים הקדמיים של הכפר באבנים. הכוח שמגיע ראשון למקום הוא של המג"ד ע'. הוא מבחין ב-30 אזרחים ישראלים שעושים את הדרך חזרה מבורין להר ברכה, ומיד מחליט שלא לעשות שום דבר בנידון. כלומר, לא מעכב חשודים פוטנציאליים בתקיפה אלא ממשיך הלאה.
כשהוא מגיע לבורין עצמו, ע' – כפי שיאמר למשטרה – נתקל בכ-20 אזרחים ישראלים שעסוקים במרץ בידוי אבנים על בתי פלסטינים. ע' מתחיל לגרש אותם חזרה לברכה. שוב, שימו לב: הוא לא מעכב אותם – אף שהם תוקפים לנגד עיניו תושבים מוגנים – אלא מגרש אותם. עם זאת, יש ארבעה אזרחים ישראלים שמתדלקים את המהומה וכנגדם הוא מחליט לפעול.
בנקודה זו מגיע למקום מ"פ מג"ב, פ'. בדרכו למקום, פ' מקבל הנחיה מע' לעצור את ארבעת "מפרי הסדר הראשיים". הוא מנסה לעשות זאת, בהצלחה מוגבלת מאד: שלושה מן הארבעה פשוט בורחים מהשוטרים שלו ברגל, נעלמים לברכה, ובכך הם יוצאים מהסיפור שלנו. אבל הוא ושלושה שוטרים אחרים מצליחים לתפוס את החשוד הרביעי. החשוד מגלה התנגדות אקטיבית מאד למעצר, ויש צורך בשלושה שוטרים כדי לאזוק אותו – כך עולה מדיווחי המשטרה. הוא מסרב להזדהות, ובחיפוש השוטרים לא מוצאים עליו תעודת זהות. הם לוקחים אותו לתחנת משטרה, בודקים את טביעות האצבעות שלו, והוא מתגלה כח.מ., תושב הר ברכה. המג"ד ע' זיהה אותו בוודאות כ"מפר הסדר הראשי" שהוא רצה לעצור, ואמר לשוטרים שראה אותו מיידה אבנים.
ח.מ. נחקר. הוא שמר על זכות השתיקה. זכותו, בלי ספק. אז מה עושה משטרת ש"י? מה שכל רשות חוקרת שלא באמת מעוניינת לעשות את תפקידה היתה עושה: מתעלמת מהראיות וסוגרת את התיק בהיעדר ראיות.
יחידת התביעות של משטרת ש"י סוגרת את התיק ב-12.12.10, אבל עקב תקלה ביורוקרטית, עורכי הדין שלנו (שמייצגים את אשרף זבן) מקבלים את ההודעה באיחור של חצי שנה. נסיונות לעיין בתיק נענו בסירוב; המשטרה אימצה בהתלהבות את עמדה התמוהה שגיבשה פרקליטות המדינה, על פיה שככלל אין לאפשר לקורבנות עבירה לעיין בתיק שנסגר ללא הגשת כתב אישום, מהחשש שאם קורבן עבירה יעיין בחומרי החקירה אחרי סגירתה, הדבר עשוי לפגוע בסיכוי להרשעה בעקבות כתב האישום שיוגש אם המשטרה תפתח את החקירה מחדש ביוזמתה. זאת, בהתעלמות מכך שהסיכוי שהמשטרה תפתח מחדש תיק שכבר סגרה ותגיש בו, מיוזמתה, כתב אישום שקול לסיכוי שתרדו לשאול, תמיסו את לבו של האדס בשירתכם ותשחררו ממנו נשמה שכבר לכד.
מדיניות הסירוב לאפשר עיון בחומר החקירה הובילה לעתירה לבג"ץ שהגישו עורכי הדין של יש דין בשם הארגון ובשם ארגונים אחרים המייצגים נפגעי עבירה. בעתירה, ציינו עשרות תיקים שבהם נמנעה מאיתנו זכות העיון, ושופטת העליון דפנה ברק-ארז הביעה אי נוחות מנוהל "התיקים באפלה", כפי שכינתה אותו. ב-12.11.12, הסתיימה העתירה בהסכם עם הפרקליטות לפיו נקודת המוצא בתיקים כאלה היא לאפשר עיון.
כתוצאה מהעתירה, נאלצה המשטרה להעביר לנו, מייצגיו של נפגע העבירה, את תיק החקירה ב-17.3.13. עורכי הדין שלנו עברו על התיק והגישו ערר על ההחלטה לסגור את התיק כחודש לאחר מכן. הערר נדחה. הסיבה: עבר יותר מדי זמן.
ולמה אני מטריח אתכם בתיק מ-2010? כי בתיק הזה אפשר לראות את הפתיל המעשן שיוביל אותנו, ביולי 2015, לרצח משפחת דוואבשה בדומא. בית משפחת זבן עובר התקפות, שהופכות לשגרה, במשך שבע שנים; ההתקפות הללו נעות מאיומים ועד לירי. התגובה הרשמית של רשויות אכיפת החוק היא שתיקה. מגיעה התקרית באפריל 2010: כוחות הצבא שמגיעים למקום מניחים לכ-30 פורעים לחמוק בלי אפילו לעשות ניסיון רציני לעצור אותם. כאשר המשטרה עוצרת בכל זאת חשוד, ואוספת נגדו ראיות שדי בהן להביא להרשעה בטוחה כמעט, היא סוגרת את התיק במה שהערר שלנו כינה "החלטה בלתי מובנת ובלתי סבירה, שממש חותרת תחת שלטון החוק".
התוצאה: האנשים שבמשך שנים ניהלו מערכה של הטלת אימה כנגד משפחת זבן למדו את הלקח. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. אתם יכולים להטיל מצור ולידות אבנים על בית שבו שלושה ילדים צורחים מאימה; אתם יכולים לירות לעבר הבית ודודי המים שלו; לא תהיה חקירה. ואם תהיה, כבר יסגרו אותה. אל תדאגו, לוחשות רשויות אכיפת החוק, אנחנו אתכם.
ומעל לכל, מרחפת אי הפעולה של המג"ד ע'. הוא רואה אזרחים ישראלים שחזרו הרגע מפרעות –ולא עושה כלום.
בנוהל.
הפוסט כלום, בנוהל הופיע ראשון ביש דין